<h1>ספר החינוך מצוה תקנ"ב</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנצטוינו לקנות אשה באחת משלשה דרכים קודם הנישואין, ודרכים אלו ביארו חכמים שהן בכסף או בשטר או בביאה עליה, ועל זה נאמר [דברים כ"ב] כי יקח איש אשה ובא אליה, כלומר אם ירצה איש ליקח לו אשה יקנה אותה תחלה בביאה, ומה שאמר הכתוב [דברים כ"ד] ויצאה והיתה בא עליו הפירוש כי כמו שיציאת האשה היא בשטר, כמו שנכתוב בסדר זה [מצוה תקע"ט] בעזרת השם, כן ההוייה אליו, כלומר קניית האשה היא בשטר, ולמדו זכרונם לברכה [קדושין ד' ע"ב] גם כן שהיא נקנת גם כן בכסף מדכתיב באמה העבריה [שמות כ"א] ויצאה חנם אין כסף ובא עליו הפירוש אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב. משרשי המצוה שתצונו התורה לעשות מעשה באשה יורה ענין זיווגם טרם ישכב עמה ולא יבוא עליה כבוא על הזונה מבלי מעשה אחר קודם ביניהם, וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם שהיא קנויה לאותו האיש ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם ויתקיים הישוב ברצון האל שחפץ בו. ומהיות מיסוד המצוה מה שזכרתי נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד בידה למזכרת, ואף על פי שבשוה פרוטה לבד אפשר לקדש מן הדין, ואמנם בפחות משוה פרוטה אין מקדשין, שכך אמרו זכרונם לברכה [שם ג' ע"א] דבפחות מכן לא מקניא נפשה, כלומר שלא תחוש מעשה קטן כזה לכלום, ואף על פי שהיא נקנית בשטר ואף על פי שאין בו שוה פרוטה שטר מעשה חשוב הוא בעיניה שכן רוב קניות העולם הן בשטר, ומזה הטעם אין חליפין קונין בה לפי שחליפין הן בכלי ואף על פי שאינו שוה פרוטה.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [שם ב' ע"א] שהמקדש בכסף או בשוה כסף צריך שיהיה בו שוה פרוטה דכל פחות משוה פרוטה אינו ממון ואין האשה נקנית בו, ואומר לה המקדש הרי את מקודשת לי בכסף זה או בשוה כסף זה או הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאשה, וכבר נהגו כל ישראל לומר הרי את מקודשת לי בדבר זה כדת משה וישראל, ונותנו לה בפני עדים, ואם אין שם עדים ואפילו אמרו שניהם האיש והאשה שקידשה אינן קידושין, והאיש הוא שצריך לומר דברים אלה שמשמעתן שקנה אותה לו ויתן לה הכסף, אבל נתנה היא לו שום דבר ואמרה לו הריני מקודשת לך או בכל לשון הקנאה אינה מקודשת, וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא, אבל נתן הוא ואמרה היא הרי זו ספק מקודשת. והמקדש בשטר כיצד, כגון שכתב על הנייר או על החרס או על העלה ועל כל שאר דברים הרי את מקודשת לי או מאורסת לי וכיוצא בלשונות אלו ונותן לה אותו כתב בפני עדים הרי היא מקודשת, וצריך לכותבו לשם האשה ולדעתה, ואם כתבו שלא לדעתה ושלא לשמה אפילו נתנו לה לדעתה אינה מקודשת. והמקדש בביאה אומר לה גם כן הרי את מקודשת לי בביאה זו, ומתיחד עמה בפני עדים ובועלה, וכשיגמור ביאתו תהא מקודשת דמסתמא המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה, ובין שבא עליה כדרכה או שלא כדרכה מקודשת. ומה שאמרו זכרונם לברכה [שם ה' ע"ב] שהאומר לאשה כשיקדשנה הריני בעליך או אישיך או ארוסיך אין כאן קידושין לפי שענין לשונות אילו שהוא הקנה עצמו לה, וצריך להיות ענין הלשון שהוא קנה אשה כגון שיאמר לה הרי את אשתי או ארוסתי או קנויה לי או הרי את שלי או הרי את ברשותי או זקוקה לי לקוחתי חרופתי וכל כיוצא בזה שמשמען שהוא קנה אשה והרי זה מקודשת בכל אחד מלשונות אלו, והכל מן השרש שכתבנו. אמר לה הרי את מיוחדת לי או מיועדת לי או הרי את עזרתי נגדי צלעתי סגורתי תחתי תפישתי בכל לשונות אלו ספק מקודשת, והוא שהיה מדבר עמה על עסקי קדושין, אבל לא היו מדברים על זה אינה מקודשת כלל בלשונות אלו.
ודין המקדש אשה לחצאין, ודין המקדש במלוה והמקדש במלוה ופרוטה והמקדש במשכון, ומה שאמרו שאדם עושה שליח לקדש לו אשה בין אשה ידוע בין אשה סתם, וכן השליח עושה שליח והשני עושה שלישי וכן עד כמה אם צוה המקדש בזה, וכן אשה גדולה עושה שליח לקבל קידושיה, והאב זוכה בקידושי בתו קטנה ויכול לקדשה לכל מי שירצה אפילו בעל כרחה בין על ידי עצמו בין על ידי שליח ואומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושין. ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה אבל בעל כרחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו לקדש הרי זו מקודשת. והמקדש אשה שהיא ערוה עליו אינה מקודשת שאין קדושין תופסין בעריות חוץ מן הנדה שקדושין תופסין בה בעודה נדה ואין ראוי לעשות כן, אבל קדושין תופסין באיסורי לאוין ועשה וכל שכן בשניות, ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה שאשת איש שקבלה קדושין מאחר שהיא מקודשת ואין לך ערוה גדולה מזו לא אמרו כן אלא בפני בעלה דוקא, ומטעם שאנו מחזיקין אותה שגירשה בעלה אחר שהיא מעיזה פניה לומר כן. ומה שאמרו שהמקדש אשה באיסורי הנאה כגון חמץ בפסח ובשר בחלב וכיוצא בהן וכן מכל שאר איסורי הנאה אינה מקודשת, ואפילו באיסור הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ששית ביום ארבעה עשר בניסן אינה מקודשת. והורונו חכמינו שבדורינו שהרוצה לשמור בתו גדולה שלא יקדשנה שום אדם שלא לדעתו יאמר לה שתאסור על נפשה כל כסף ושוה כסף בעולם שיתן לה שום אדם לשם קדושין שלא לדעת אביה, ולשון חכמים מרפא. ויתר פרטי המצוה רבים מבוארין במסכתא המחוברת על זה והיא מסכת קדושין.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, ועובר על זה ונשא אשה מבלי שיקדשנה תחילה ביטל עשה זה. וחייבונו חכמים לברך על מצוה זו המקדש או אחר בעבורו, והוא עונה אמן כדרך שמברכין על כל המצוות דקיימא לן בברכת המצוות אף על פי שיצא מוציא, ונוסח הברכה כך היא: ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו והבדילנו מן העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין, ברוך אתה יי' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין, זהו נוסח ברכת אירוסין שנהגו לברך בארצינו. ומנהגינו להסדירה על אשישה מליאה יין ולברך אותה אחר מעשה הקדושין, ואמרו בטעם זה כי מפני שמעשה הקדושין תלוי בדעת אחר דהיינו האשה אינו ראוי לברך הברכה קודם המצוה כשאר המצוות, ואמנם הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה [אישות פ"ג הכ"ג] כתב שאם קדש ולא בירך תחלה כמו בשאר מצוות שלא יברך אחר כן שתהיה ברכה לבטלה.
